ארבע ההסכמות מאת דון מיגל רואיס

דון מיגל רואיס נולד במקסיקו למשפחה בעלת מורשת עתיקה של שמאניזם (תורה המושתתת על התפיסה שהאלוהות נמצאת בכל צורות החיים באופן שווה, ושכל יצורי הבריאה מחוברים יחד למעגל החיים). בעקבות תאונת דרכים, הוא החליט להמשיך את מורשת משפחתו והפך לשמאן. בספר זה רואיס מעניק לנו ארבע מפתחות שבעזרתם ניתן לגשת לאמונות המגבילות שלנו ובכך מסייע לנו ליצור חיים נטולי כעס, פחד וסבל. ארבעת המפתחות הם: 1) יש לשמור על טוהר המילה, 2) אין לקחת שום דבר באופן אישי, 3) אין להניח הנחות, 4) עלי לעשות כמיטב יכולתי בכל מצב. הקטעים המצורפים באים לתמצת את המסר של רואיס לאנושות:

הנחה 1: "הכוח העומד לרשותכם כדי להתבטא ולתקשר, לחשוב, ובכך ליצור את האירועים המתרחשים בחייכם. איזה חיה אחרת על פני האדמה יכולה לדבר? המילים הן הכלי החזק ביותר שניתן לבני האדם; הן כלי של קסם. אך בדומה לחרב-פיפיות, יש בכוחן ליצור את החלום היפה ביותר או להרוס את כל הסובב אתכם… התודעה האנושית משולה לקרקע דשנה בה נזרעים זרעים ללא הפסק. הזרעים הם דעות, רעיונות ומושגים. אתם טומנים זרע – מחשבה – והוא גדל" (עמ' 30-31)

הנחה 2: "כך או אחרת, זה לא משפיע עליי מפני שאני יודע מה אני. אין לי צורך להיות מקובל. אין לי צורך שמישהו יאמר לי מי אני, לטוב או לרע, לא אינני לוקח את זה באופן אישי. אני יודע שכל מה שאתם חושבים, כל מה שאתם חשים, הוא שלכם ולא שלי. זו הדרך שבה אתם רואים את העולם. אין זה אישי כלפי, מפני שאתם עוסקים בעצמכם, לא בי." (עמ' 47)

הנחה 3: "אנו מניחים סוגים שונים של הנחות מפני שאיננו מעזים לשאול שאלות… אנחנו מניחים שכולם רואים את החיים כמו שאנחנו רואים אותם. אנחנו מניחים שהאחרים חושבים כמונו, חשים כמונו, חורצים דעה כמונו ופוגעים באחרים כמונו. זוהי ההנחה הכבדה ביותר שבני אדם מניחים ובגללה אנו חוששים להיות עצמנו בחברת אחרים. אנו חושבים שכל האחרים ישפטו אותנו, יהפכו אותנו לקרבן, יבוזו לנו ויאשימו אותנו בדיוק כפי שאנו לעצמנו נוהגים. וכך, עוד בטרם יש לאחרים הזדמנות לדחות אותנו, אנו דוחים את עצמנו. זהו האופן שב ופועלת התודעה האנושית"" (עמ' 58-59)

הנחה 4: "בלי להתחשב באיכותו, תמשיכו לעשות כמיטב יכולתכם, לא יותר ולא פחות מכך. אם תשתדלו מדי להגדיל ולעשות מעבר למיטב יכולתכם, תבזבזו אנרגיה רבה מהדרוש ובסופו של דבר לא יהיה בכך די… אם לעומת זאת, אתם עושים פחות ממיטב יכולתכם, אתם מביאים את עצמכם לידי תסכול, שפיטה-עצמית מחמירה, אשמה וחרטה." (עמ' 64)